פורמולה? בארץ הקודש?

הגיעו ימות המשיח, וכבודו מגיע לא על חמור לבן אלא על…מכונית מירוץ פורמולה ססגונית! על אירועי הפתיחה של הספורט המוטורי בארץ, בכתבה שלפניכם

המדינה אסרה

מזה שנים רבות, מנסים חובבי ספורט מוטורי, לקיים כאן מירוצים נורמליים, בדומה לנהוג בעולם הרחב, ואגב, לא רק בעולם המערבי. ואפילו התקיימו פה אי-אלו מירוצים, אבל, משנות השמונים של המאה העשרים, התנגדה המדינה למירוצים אלו, והמשטרה הצליחה מאז לאכוף ולבטל קיום מירוצים רבים. נכון, כי במהלך השנים, התקיימו בפועל לא מעט מירוצי אופנועים, מכוניות ראלי, קארטינג וכדומה, אך תמיד הם התקיימו תוך סיכון מצד רשויות החוק. כבר משנת 2000, מנסים נהגי מירוץ וגורמים בענף הספורט המוטורי לקדם חוק ספורט מוטורי, כשברקע מלחמות ביורוקרטיה ומאבקים בין-משרדיים, וקידום משמעותי בעניין חל ב-2005, כששיא השיאים הגיע בסופו של דבר רק במארס 2010 – המדינה אישרה סופית את תקנות הספורט המוטורי, ובכך נפתחה הדרך לקיומם של מירוצים.

מחממים מנועים?

אז סוף סוף, אישרה המדינה לקיים מירוצים. רק קצת חבל שבניגוד לעולם, היה בכלל צורך בחקיקת חוקים ייעודיים, ולא להסתפק בתקינה בין-לאומית רלוונטית. חקיקה שכזו צפויה להערים קשיים רבים על מי שירצה לקיים מירוצים בפועל שכן, חלק מהתקנות ( סה”כ ישנן 14 תקנות) קשה מאד ליישם. מאז אושרו סופית תקנות חוק הספורט המוטורי במחצית 2011, נלחמו מפיקי מירוץ הפורמולה העברי הראשון (חברת BBM) נגד הזמן ונגד אינספור גורמים, על מנת להיות אלו שמקיימים לראשונה בארץ, את האירוע הכל כך מבוקש, כמעט דמיוני.

אילת נבחרה להיות זו שבה יתקיימו המירוצים. בנמל אילת הוכשר מסלול באורך 1200 מטר בלבד (אך עומד בתקנות הפורמולה FIA העולמיות), לצד מתחם המכס, ולצידו יציע לכ-4,000 צופים. עוד לפני כן, על מנת לאתר נהגי פורמולה ישראליים, נערכו ימי אודישנים, ומבין אלפי מתמודדים, נבחרו כ-16 נהגים.

הקהל חוגג

בדצמבר 2012 זה סוף סוף קרה: יריית הפתיחה לאירועי הספורט המוטורי בישראל. לארץ הגיעו הישר מצרפת שמונה מכוניות פורמולה ססגוניות מבית רנו. אלו למעשה מכוניות ספורט המצוידות במנועי בנזין 2 ליטר עם 200 כ"ס ומשקל קליל של כמה מאות ק"ג בלבד, מה שמזניק אותן בתוך שלוש שניות למאה קמ"ש, ולמהירות מירבית של 266 קמ"ש. מכוניות אלה הפגינו ביצועים נאים על המסלול הקצרצר, אך בעצם זו הייתה הפגנת כוח קטנה מאד ביחס למה שניתן להפיק מהן, ובנוסף, המירוץ היה נגד הזמן, ולא תחרויות בין הנהגים עצמם. מי שגנב את ההצגה, היו דווקא מכוניות ההחלקה – “דריפטינג", מירוצי הקארטינג, ואופנועי הסופרמוטו, ששעשעו את הקהל ביציעים עם הרבה אקשן. בנוסף, חגגו שם כמה וכמה סלבריטאים שהפליאו ידיהם בהגה של המכוניות המהירות. כדאי לציין שהקהל נהנה והגיע בהמוניו, למרות שעלות הכניסה לשני ימי האירועים האלו הייתה בהחלט לא זולה.

ומה בעתיד?

המקטרגים טוענים, ששום דבר שמקובל בחו"ל, לא נראה עדיין בארץ, ושבסך הכל, המירוצים היו קצת עלובים. אבל, לעניות דעתי, זו סתם צרות עין – אירוע הספורט המוטורי שנערך באילת היה מוצלח, וצריך לזכור כי הוא הסנונית הראשונה, ויש סיבה טובה לצפות שיהיו עוד אירועים רבים ומוצלחים, אולי על בסיס שנתי – בסך הכל, יש רצון מצד יזמים וספונסרים, וכמובן גם מצד הקהל. ויש גם בשורה מצד המדינה (כזכור, זו שבעבר התנגדה בעוז לספורט המוטורי), מעין חזון כמעט אוטופי שמאד משמח אם אכן ייצא לפועל: משרד הספורט ( בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד התיירות ומינהל מקרקעי ישראל) יזם תוכנית משלו להקמת מתחם פארק לספורט מוטורי בנגב, תוך השקעה של מאה מיליון שקל. אז האם אחרי אילת, יהפוך הנגב לבירת המירוצים של המדינה? נחזיק אצבעות.